בעיות פוריות ושיטת המסע: תאור מקרה

האם המסע יכול לתמוך בטיפול לבעיות פוריות? מחשבות קטנות על תהליך גדול

מאמר אורח מאת יפה ברנשטיין, מטפלת בשיטת המסע ומאמנת אישית 050-5440405

עקב נסיעה לחו”ל בתכנית המטפלים של המסע, סיפרתי לכמה מכרות על "המסע". סיפרתי כיצד השיטה מרפאת בעיות רגשיות ופיסיות ועל ברנדון שנרפאה מגידול ברחמה. שרה (שם בדוי), שיתפה בפתיחות מפתיעה שהיא רוצה להיכנס להריון כבר שמונה שנים, מאז שבתה נולדה. היא עברה שנה של טיפולי פוריות. "החלטתי להפסיק" , היא אמרה, "זה גם מאוד יקר." למישהי שעובדת במשרה מלאה ומרוויחה משכורת קרובה למינימום, זה באמת יקר. "אנחנו יכולות לעשות מסע," הצעתי לה. קבענו יום וחזרתי הביתה בצפייה. סוף סוף אוכל לעשות משהוא בשביל שרה שיביע את הכרת התודה שלי, חשבתי.
היום שקבענו הגיע, התישבנו. הבעיה שאין לי חשק בקיום יחסי מין עם בעלי מאז שביתי נולדה"’ אמרה שרה.
התחלנו בתהליך המסע הפיזי. הנחתי את שרה לעצום עינים, ולדמיין מדרגות שנושאות אותה עמוק פנימה לתוך ההוויה שלה. הגענו למקום יפה כלשהוא בארץ המקור של שרה. ביקשתי לשאול את המדריך אם זה מקום בתוך הגוף, וזה לא היה. חזרנו לתוך הגוף. עלה זיכרון שנראה שולי, מקרה שאירע עם חברה טובה מהילדות. שרה החליפה בגדים עם אותה חברה ונסעה באופניים. היא קרעה את הבגד של החברה, ואחר כך החברה לא החזירה לה את הבגדים שלה, של שרה. "והבגדים שלי היו יקרים יותר", היא הסבירה. תהיתי לעצמי איך זה קשור לנושא של פוריות או ליחסים עם הבעל. עלו בי ספקות. האם שרה מבינה את התהליך? אולי בגלל שעברית היא לא שפת האם שלה, היא לא 'קולטת' את מה שאמורים לעשות בתהליך?
הרגשתי שהמחשבות האלה מבעבעות בי ומעלות תסכול. החלטתי פשוט לעזוב אותם ולהתמסר לתהליך ולבטוח. המשכנו ובמדורה שרה החליפה כמה מילים בשפת האם שלה עם החברה. "הכל בסדר" היא מדווחת לי. אנחנו מסיימות את התהליך. זה ארך יותר משעתיים וכבר חשוך בחוץ. שרה פוקחת עיניים באיטיות ואומרת שהיא מרגישה שהיא מתעוררת מחלום או ממקום רחוק.
בזה מסתיים התהליך ואני לא חושבת עליו יותר.
לאחר שבוע אני מבררת עם שרה מה שלומה לאחר התהליך. היא משיבה שהיא מרגישה יותר אופטימית. "לפני כן הייתי חושבת רק כמה זה נורא שלבת שלי לא יהיו אחים ואחיות, ועכשיו אני רואה יותר את הטוב", היא אומרת לי בחיוך. נפלא. אחר כך היא מדווחת שהיא קיבלה מחזור, לאחר שלושה חודשים ללא מחזור. עוברים כמה חודשים ואני שמה לב ששרה מתחילה ללבוש בגדים יותר אווריריים וגדולים. אולי היא בהריון? אני שואלת אותה והיא מחייכת חיוך רחב. היא אומרת שהיא תספר עוד מעט, ואני מבינה שהיא לא מספרת בשלשת החודשים הראשונים למנוע עין הרע. לאחר כחודש נוסף היא מספרת לי שהיא בהריון! איזו שמחה! אני מתרגשת ונדהמת. שרה נכנסה להריון לאחר התהליך שעשינו! מתהליך שהעלה זיכרון שחשבתי שהיה 'שולי'!
"הרופא שלי אומר שזה נס", היא אומרת, "שלאחר כל השנים וטיפולי הפוריות, זה קרה בטבעיות". מסע אחד – וסיימנו את הסיפור. "זה מאוד עזר לי. הצלחת איתי", היא אומרת. אני מחייכת אליה. זה לא ממש 'אני'. ה'אני' שהיה בתהליך היה בחשש שהתהליך לא מתנהל כמו ש'צריך' ולא היה בטוח שאנחנו 'עושות' את זה נכון!
אני עדיין המומה שניתן לפתור בעיה מתמשכת של שנים בתהליך אחד. האם זה יכול להיות כל כך פשוט להגשים את החלומות והרצונות שלנו במימד הפיזי? רק לשחרר את הזיכרונות והדפוסים שחוסמים אותנו? האם השחרור יוצר את המרחב שבתוכו ומתוכו מתגשמים חיים חדשים?
כחלק מהמסגרת של מסלול מטפלים בשיטת המסע, אני מדווחת על התהליך. מה מלדתי ממנו? המון. להתחיל את התהליך בהכרת תודה. אני זוכרת ששמחתי שאוכל לעשות משהוא עבור שרה שיביע את הכרת תודתי אליה. למדתי שמה שאני כמטפלת חושבים על התהליך ממש לא משנה. ראיתי עד כמה המחשבות והשכל והתסכולים שנובעים מהם, קטנים לעומת האין סוף, המרחב שנוצר בהתמסרות לתהליך. למדתי שכל מה שנדרש זו ההתמסרות לתהליך, והאמון שהתהליך יעשה את שלו. אני נזכרת במילים של רבנית ומורה רוחנית: "מה שחשוב זו ההתרחשות שיש כאן בין האנשים", ואני מוסיפה – ההתרחשות והתהליך שתומך בשחרור. חכמת הגוף שלנו פשוט יודעת טוב מאיתנו מה באמת רוצה להשתחרר, בין אם זה נראה משמעותי או לא. חשוב לסמוך על מה שעולה בתהליך, ולא להחליט אילו זכרונות הם 'חשובים' ואילו לא. כאמא, אני קולטת פתאום, שהחוויות שהילדים שלי מרגישים בהן מצוקה ונראות לי 'לא משמעותיות' הן בהחלט משמעותיות. אני מרגישה את הפער בינינו, בין התפיסה ה'בוגרת' שלי וה'ילדותית' שלהם מתמזג כתוצאה מההבנה הזאת.
האמת, שעלי להודות לשרה על השיעורים הנפלאים האלו. שרה, תודה מקרב לב ששיתפת אותי בתהליך המופלא שלך.