בעיות פוריות ושיטת המסע: תאור מקרה

האם המסע יכול לתמוך בטיפול לבעיות פוריות? מחשבות קטנות על תהליך גדול

מאמר אורח מאת יפה ברנשטיין, מטפלת בשיטת המסע ומאמנת אישית 050-5440405

עקב נסיעה לחו”ל בתכנית המטפלים של המסע, סיפרתי לכמה מכרות על "המסע". סיפרתי כיצד השיטה מרפאת בעיות רגשיות ופיסיות ועל ברנדון שנרפאה מגידול ברחמה. שרה (שם בדוי), שיתפה בפתיחות מפתיעה שהיא רוצה להיכנס להריון כבר שמונה שנים, מאז שבתה נולדה. היא עברה שנה של טיפולי פוריות. "החלטתי להפסיק" , היא אמרה, "זה גם מאוד יקר." למישהי שעובדת במשרה מלאה ומרוויחה משכורת קרובה למינימום, זה באמת יקר. "אנחנו יכולות לעשות מסע," הצעתי לה. קבענו יום וחזרתי הביתה בצפייה. סוף סוף אוכל לעשות משהוא בשביל שרה שיביע את הכרת התודה שלי, חשבתי.
היום שקבענו הגיע, התישבנו. הבעיה שאין לי חשק בקיום יחסי מין עם בעלי מאז שביתי נולדה"’ אמרה שרה.
התחלנו בתהליך המסע הפיזי. הנחתי את שרה לעצום עינים, ולדמיין מדרגות שנושאות אותה עמוק פנימה לתוך ההוויה שלה. הגענו למקום יפה כלשהוא בארץ המקור של שרה. ביקשתי לשאול את המדריך אם זה מקום בתוך הגוף, וזה לא היה. חזרנו לתוך הגוף. עלה זיכרון שנראה שולי, מקרה שאירע עם חברה טובה מהילדות. שרה החליפה בגדים עם אותה חברה ונסעה באופניים. היא קרעה את הבגד של החברה, ואחר כך החברה לא החזירה לה את הבגדים שלה, של שרה. "והבגדים שלי היו יקרים יותר", היא הסבירה. תהיתי לעצמי איך זה קשור לנושא של פוריות או ליחסים עם הבעל. עלו בי ספקות. האם שרה מבינה את התהליך? אולי בגלל שעברית היא לא שפת האם שלה, היא לא 'קולטת' את מה שאמורים לעשות בתהליך?
הרגשתי שהמחשבות האלה מבעבעות בי ומעלות תסכול. החלטתי פשוט לעזוב אותם ולהתמסר לתהליך ולבטוח. המשכנו ובמדורה שרה החליפה כמה מילים בשפת האם שלה עם החברה. "הכל בסדר" היא מדווחת לי. אנחנו מסיימות את התהליך. זה ארך יותר משעתיים וכבר חשוך בחוץ. שרה פוקחת עיניים באיטיות ואומרת שהיא מרגישה שהיא מתעוררת מחלום או ממקום רחוק.
בזה מסתיים התהליך ואני לא חושבת עליו יותר.
לאחר שבוע אני מבררת עם שרה מה שלומה לאחר התהליך. היא משיבה שהיא מרגישה יותר אופטימית. "לפני כן הייתי חושבת רק כמה זה נורא שלבת שלי לא יהיו אחים ואחיות, ועכשיו אני רואה יותר את הטוב", היא אומרת לי בחיוך. נפלא. אחר כך היא מדווחת שהיא קיבלה מחזור, לאחר שלושה חודשים ללא מחזור. עוברים כמה חודשים ואני שמה לב ששרה מתחילה ללבוש בגדים יותר אווריריים וגדולים. אולי היא בהריון? אני שואלת אותה והיא מחייכת חיוך רחב. היא אומרת שהיא תספר עוד מעט, ואני מבינה שהיא לא מספרת בשלשת החודשים הראשונים למנוע עין הרע. לאחר כחודש נוסף היא מספרת לי שהיא בהריון! איזו שמחה! אני מתרגשת ונדהמת. שרה נכנסה להריון לאחר התהליך שעשינו! מתהליך שהעלה זיכרון שחשבתי שהיה 'שולי'!
"הרופא שלי אומר שזה נס", היא אומרת, "שלאחר כל השנים וטיפולי הפוריות, זה קרה בטבעיות". מסע אחד – וסיימנו את הסיפור. "זה מאוד עזר לי. הצלחת איתי", היא אומרת. אני מחייכת אליה. זה לא ממש 'אני'. ה'אני' שהיה בתהליך היה בחשש שהתהליך לא מתנהל כמו ש'צריך' ולא היה בטוח שאנחנו 'עושות' את זה נכון!
אני עדיין המומה שניתן לפתור בעיה מתמשכת של שנים בתהליך אחד. האם זה יכול להיות כל כך פשוט להגשים את החלומות והרצונות שלנו במימד הפיזי? רק לשחרר את הזיכרונות והדפוסים שחוסמים אותנו? האם השחרור יוצר את המרחב שבתוכו ומתוכו מתגשמים חיים חדשים?
כחלק מהמסגרת של מסלול מטפלים בשיטת המסע, אני מדווחת על התהליך. מה מלדתי ממנו? המון. להתחיל את התהליך בהכרת תודה. אני זוכרת ששמחתי שאוכל לעשות משהוא עבור שרה שיביע את הכרת תודתי אליה. למדתי שמה שאני כמטפלת חושבים על התהליך ממש לא משנה. ראיתי עד כמה המחשבות והשכל והתסכולים שנובעים מהם, קטנים לעומת האין סוף, המרחב שנוצר בהתמסרות לתהליך. למדתי שכל מה שנדרש זו ההתמסרות לתהליך, והאמון שהתהליך יעשה את שלו. אני נזכרת במילים של רבנית ומורה רוחנית: "מה שחשוב זו ההתרחשות שיש כאן בין האנשים", ואני מוסיפה – ההתרחשות והתהליך שתומך בשחרור. חכמת הגוף שלנו פשוט יודעת טוב מאיתנו מה באמת רוצה להשתחרר, בין אם זה נראה משמעותי או לא. חשוב לסמוך על מה שעולה בתהליך, ולא להחליט אילו זכרונות הם 'חשובים' ואילו לא. כאמא, אני קולטת פתאום, שהחוויות שהילדים שלי מרגישים בהן מצוקה ונראות לי 'לא משמעותיות' הן בהחלט משמעותיות. אני מרגישה את הפער בינינו, בין התפיסה ה'בוגרת' שלי וה'ילדותית' שלהם מתמזג כתוצאה מההבנה הזאת.
האמת, שעלי להודות לשרה על השיעורים הנפלאים האלו. שרה, תודה מקרב לב ששיתפת אותי בתהליך המופלא שלך.

שיטת המסע של ברנדון בייס וגוף הכאב על פי אקהרט טול

בספרו "ארץ חדשה" מקדיש אקהרט טול פרק שלם לגוף הכאב. הוא כותב:
"כל רגש שלילי חדש - שלא מתמודדים עמו באופן מלא, שלא מקבלים אותו ואחר כך משחררים אותו - משאיר אחריו שרידי כאב שיוצרים יחד שדה אנרגיה שחי בכל תא בגופכם. שדה האנרגיה הזה מורכב לא רק מכאב מן הילדות, אלא גם מכאב שהתווסף אליו גדיל ההתבגרות ובחייכם הבוגרים, וחלק ניכר ממנו נוצר על ידי קולו של האגו.
...
שדה האנרגיה של הרגש הישן, אך החי מאוד, שקיים כמעט אצל כל אדם הוא גוף הכאב.
...
כל חוויה רגשית כואבת יכולה לשמש מזון לגוף הכאב. לכן הוא משגשג בהתבססו על חשיבה שלילית ועל דרמה ביחסים.
...
אצל רב האנשים יש תקופות שבהן גוף הכאב רדום ותקופות שבהן הוא פעיל.
[מדבר על גוף כאב קולקטיבי, נשי, אצל אומות ועל המדיה וגוף הכאב]
...
אין זה משנה איזה חלק של גוף הכאב שייך לארצכם או לגזע שלכם ואיזה חלק הוא אישי. בכל מקרה אתם יכולים ללכת מעבר לו רק אם תישאו באחריות למצבכם הפנימי כעת. גם אם נראה כי יש צדק רב בהאשמה, כל עוד תאשימו אחרים, תמשיכו להזין את גוף הכאב במשחבותיכם ותישארו לכודים באגו שלכם. מבצע הפשעים בכדור הארץ הוא אחד ויחיד: חוסר המודעות האנושי. הבנה זו היא סליחה אמיתית. באמצעות הסליחה מתפוגגת זהות הקורבן שלכם ועוצמתכם האמיתית מתגלה - עוצמת הנוכחות. במקום להאשים את החשכה, אתם מאפשרים לאור להכנס."

טול מקדיש פרק נוסף להתעוררות ומציין כי הנוכחות המודעת היא זו השוברת את המעגל האכזרי של הזדהות עם גוף הכאב. בכדי להמגר את גוף הכאב יש להיות מודעים, יש להיות נוכחים. יש להיות בכאן ובעכשיו ("כוחו של הרגע הזה" מזכיר לכם משהו.). להכיר בכך שמה שהתעורר ומפעיל אתכם כרגע הוא גוף הכאב שלכם, ולא אתם. איך בדיוק עושים את זה? טול אומר שהידיעה היא כל מה שנדרש בכדי לשבור את ההזדהות עם גוף הכאב.

כאן, לתפיסתי, מתחילה הבעיה. טול לא מספק כלים חזקים להתמודד עם גוף הכאב, לשבור את דפוסי ההתנהגות הקיימים. הוא מציין שלא נדרש זמן לשחרור גוף הכאב, אלא ידיעה, נוכחות.

ברנדון בייס, בשיטת המסע מתארת גם היא חוויות עבר כואבות כמאוחסנות בתאי הגוף. מטפלים בשיטה מנחים את המטופל להגיע לאותם זכרונות מאוחסנים, להתמודד עם הרגשות באופן מלא, כדברי טול, לפרוק את אותה אנרגיה ורגש שלא בוטאו בעת התרחשות הזכרון ולסלוח.
למרות שעצותיו של טול ותרגוליו יעזרו לכל אחד, גם למי שטופל בשיטת המסע, הטיפול בשיטת המסע הינו תהליך אפקטיבי ועמוק לשחרור גוף הכאב. בייחוד למי שמתקשה לשחרר דפוסים קיימים, ומיומן ומכור לבריחות מנוכחות כאשר גוף הכאב מתעורר, כאשר הרגשות הקבורים מהדהדים בהתרחשויות בהווה.

אקהרט טול מתאר מקרה בו אישה בת 30 פלוס הגיעה לפגוש אותו והוא חש בגוף הכאב הכבד שמסתתר מאחרי חיוכה. "הדרכתי אותה למקד את תשומת לבה במה שהרגישה בתוך גופה, וביקשתי ממנה לחוש את הרגש באופן ישיר במקום דרך מסננת המחשבות והסיפור העצובים שלה. היא אמרה שהגיעה אליי כי ציפתה שאראה לה כיצד לצאת מהעצב, לא איך להכנס לתוכו. ... 'אני לא מבקש ממך לעשות שום דבר. כל מה שאני מבקש ממך הוא לגלות אם את יכולה להרשות לרגשות האלה להיות שם. במילים אחרות, וזה יכול להישמע מוזר, אם לא אכפת לך להיות עצובה, מה קורה לעצבות? את לא רוצה לגלות?' ... כעבור זמן היא הבינה שברגע שהפסיקה להזדהות עם ננרגשה המכאיבה שבתוכה, ברגע שהתמקדה בה ישירות בלי לנסות להתנגד לה, אותה הרגשה כבר לא יכלה לשלוט בחשיבתה..."
במקרה הזה האישה הרגישה מרחב סביב העצבות, העצבות הכאיבה לה פחות, או שהיא הזדהתה איתה פחות לדברי טול. לדבריו בתום המפגש הצטמצם גוף הכאב של האישה באמצעות הארתו במודעות.

בשיטת המסע, תהליך המסע הרגשי כולל ירידה בשכבות רגש, שלב בו המטופל מקבל, מחבק, מעצים את הרגש הנוכח, ומגלה מה נמצא מעבר לו או בתוכו. במקום להלחם ברגש או לנסות לשנותו לרגש נעים יותר, במקום להעצים את הסיפור שמתלווה אל הרגש - נותנים לרגש עצמו מקום, כך שנוכל להתמודד עימו, לקבל אותו לשחרר אותו, ממש כדברי טול (שמצוטטים בפסקה הפותחת). בתהליך המדורה שוב ניגשים אל רגש חזק, אך הפעם מאפשרים מקום גם לסיפור, ולאגו לפרוק את הסיפור והאאשמות, אם קיימות, הנלוות אליו. בסוף תהליך המדורה ישנה בדרך כלל סליחה מלאה (לעיתים זוהי סליחה חלקית). וכך ההתהליך כולו נועד לאפשר למטופל לשחרר את האנרגיה שאוחסנה בתאיו, את הזכרון התאי במינוחי המסע, לשחרר חלק מהאנרגיה שמהווה את גוף הכאב שלו.

רק לי נשמע שהמסע על פי ברנדון בייס הוא התהליך המושלם לשחרור גוף הכאב?