רשומה מאת יפה ברנשטיין, מטפלת מוסמכת בשיטת המסע על פי ברנדון בייס
אני זוכרת את הרגע שהבת הגדולה שלי בכתה ופתאום שמתי לב, בפעם הראשונה, עד כמה אני מתנגדת לבכי שלה וכמה זה מכווץ אותי.
זה היה לפני שנתיים, אחרי סדנת המסע הראשונה שלי, וזה היה אבן דרך במסע שלי להורות מודעת יותר.
היום אני נוטה להתייחס יותר בהבנה לבכי מאשר התנגדות. בדרך כלל. אני מבינה שהתגובות שלי והמקומות שאני חסומה בהם כאימא הם איתות שנמנע ממני או נחסמתי במקום הזה בילדות עם הורי. שלא קיבלתי ומה שלא קיבלתי גם לא אוכל לתת לילדים שלי. אני מבינה טוב מאוד שהורה או ילד שכועס או פוגע – נפגע מתי שהוא והגוף שלו משחרר את הפגיעה הזאת בדרך לא מודעת שממשיכה לפגוע בו ובסביבה. המסע הוא כלי מרכזי שעזר לי לשחרר בצורה מודעת ולהחזיר את הכיף ושמחת החיים למערכות היחסים שלי עם הילדים. והיום כשאני עובדת עם ילדים, אני גם עובדת עם ההורים שלהם כדי שגם הם ילמדו לשחרר את החסימות והמקומות שהם נתקעים בהם וכולם יוכלו לצמוח. מי כמוני יודע שהמערכת יחסים משתנה כתוצאה מעבודה שההורה עושה.
ניקח את תכלת לדוגמא. תכלת היא הבת הבכורה שלי. בהריון הייתי תחת לחץ מאוד גדול כתוצאה מסיטואציה בעבודה שמאוד הכבידה עלי והפגישה אותי עם כל הפחדים שלי. כמובן שאז לא הכרתי את תהליך המסע. גם הלידה היתה טראומטית – פחדתי מאוד שלא אוכל לסבול את הכאב ולקחתי אפידורל והרגשתי משותקת כשכולם יצאו מהחדר והייתי לבד וחסרת אונים. תכלת נולדה והייתי מתוסכלת שהיא לא ינקה טוב בהתחלה. כשהתחילה לאכול הייתי לחוצה שהיא לא אוכלת טוב. ואכן, היא הייתה ילדה רזה שלא אכלה הרבה, והתחילה להתעלף במעון בגיל חצי שנה. היא היתה ילדה שתלטנית שהייתה לוקחת את כל הקופסא או השקית כשלה, ואוגרת המון דברים שלא הסכימה שאף אחד יגע בהם. היא היתה נושאת אותם ממקום למקום איתה בשקית. במעון היא התחברה לילד עם קשיים התפתחותיים שלא דיבר כנראה כי יכלה להרגיש יותר טובה ממנו ולאומר לו מה לעשות. היא פחדה מדברים חדשים, ציוותה עלי ועל אחיה מה לעשות והתרגזה אם לא מילאנו את הפקודות. כל הבעת כעס או ניסיון לחנך גרם להתפרצויות. היא בקושי אכלה, סירב ללכת לישון גם כשהייתה גמורה מעייפות, התפרצה בזעם עם נגעתי בה לא נכון או עשיתי טעות קטנה אחרת. לפעמים היא לא הסכימה להתלבש והיגיע למעון בפיגמות. היא לא הסכימה לבוא אלי והייתה הולכת רק לאבא אומרת שהיא אוהבת רק אותו. כשהייתי שואלת אותה אם היא רוצה משהוא, לאכול, לקבל עיסוי ברגליים או לרקד איתי התשובה המיידית ואופיינת הייתה "לא".
מצאתי את עצמי מתוסכלת ממנה. מה לעשות עם ילדה כזאת? הייתי במאבק כוחות איתה. הפשלתי שרוולים והתחלתי לעבור תהליך של גילוי עם עצמי שנשך, אגב, עד עכשיו.
ביום הראשון במעבר מהמעון לגן היא התעלפה ולא רצתה ללכת. עשינו תהליך אי אף טי על זה שהיא מפחדת ללכת לגן ושאין לה חברים.
עשיתי מסע במקומה על הצורך שלה לאגור ולאחוז בדברים שלה, ואחרי שהרגשתי טוב טוב את הצורך שלה, והפסקתי להתנגד והתחלתי לכבד, דברים התחילו להשתנות. בסוף השנה, כשאני מסתכלת אחורה ורואה איך תכלת פרחה מכל העבודה והתהליכים שעשיתי. מאור, אחיה הקטן, השתולל ערב אחד ואני ובעלי התרגזנו עליו. הוא הלך למיטה לבכות ואני הגעתי כדי לנחם אותו. תכלת עמדה וציפתה בו ואמרה לי: "אבא כעס על מאור. גם את כעסת על מאור. וגם אני כעסתי על מאור". ראיתי שהיא קלטה איך זה קשה למאור כשכולם כועסים עליו. והרגשתי גל של שמחה. שאני כנראה בדרך הנכונה ושכנראה משהוא נכנס מכל הפעמים ששאלתי אותה איך מאור מרגיש כשהיא עושה לו ככה.
היא כבר לא התעלפה מאז תחילת השנה. לפני כמה שבועות, כששאלתי אותה עם היא רוצה עיסוי בכפות הרגליים לפני השינה, היא הפתיעה אותה ב "כן". אם פעם הייתי שואלת ותה אם היא רוצה לרקד איתי והיא הייתה עונה "לא", היום היא באה אלי ומבקשת שאשים את הדיסק של ימי ההולדת ומושיטה לי את הידיים כדי שאבוא לרקוד איתה. אם פעם היא לא היתה באה אלי, היום לפחות פעם או יותר ביום היא נוהגת לקפוץ עלי, בדרך כלל מאחורה. לפני כמה ימים היא הופיעה בהצגה בבלט, הקטנה בקבוצה. כשהיא עברה מהגן לקייטנה בגן אחר, המטפלת שם לא הפסיקה להחמיא לי ולאומר לי שתכלת כל כך חמודה. וזה אחרי שהגננת הקודמת אמרה שהיא "פינוקי". תהיתי אם היא מתכוונת לתכלת, השתלטנית שלא אוכלת ולא הולכת לישון ומרבה בהתפרצויות זעם שאני מכירה? ואז הבנתי שבאמת קרה כאן נס. והנס התחיל בי, והתפשט אליה.
רגע מכריע בכל זה, שהוכיח לי ששחררתי מהמחסומים שלי מהילדות והם כבר לא משפיעים לי על ההורות היה אחרי שתכלת הייתה בביקור אצל סבתא. תבינו שאני גדלתי בבית חרדי והורי הקפידו על כללי הופעה מאוד מסומים. הייתי מריבות מרירות עם אמא שלי על חצאיות ושסעים, ועד היום אני מקבלת בקשות נרגשות לשנות את הלבוש שלי, להיות יותר "צנועה". בוא נאמר שהיו פעמים שהרגשתי חנוקה בנושא ההופעה, שחוויתי טראומות כמו למשל בפעם שגיליתי שאמא "גנבה" לי חצאית יקרה בגלל שהיה שם שסע שלא מצא חן בעיניה. דוגמא נפלאה למקום בו נחסמתי בילדות ומנעו ממני חופש, מקום שהייתי אומרה להיות חסומה בה בהורות שלי. אחרי הביקור שמתי לב שתכלת הלכה שבועיים בגרביונים (בתחילת הקיץ, והייתה היחידה בגן) ולבשה רק חצאיות. בוקר אחד נפל לי האסימון שאמא שלי אמרה לה משהוא. ומאז היא לא לובשת מכנסיים. היה לי צער על המכנסיים היפים שלה, והדבר הנפלא הוא, שלא הפריע לי ממש ולא התרגזתי ממש על אמא שלי. לא ניסיתי להשפיע על תכלת או להסביר לה או לשכנע אותה ללבוש מכנסיים. ידעתי, שאם הייתי עדיין בטראומות שהיו, עם הכפייה הדתית שהרגשתי אז, הייתי מגיבה אחרת. שיתפתי את אמא שלי איזה כיף שאני יכולה לתת לתכלת חופש בחירה בלבוש, משהוא שלא קיבלתי. אם אמא שלי רואה את זה כדבר הנכון לעשות שאני איכשהוא מתחמקת ממנו ולפחות הבת שלי עושה את מה ש"נכון", אני מברכת על המקום הזה, בו אני יכולה להרגיש טוב ולתת לילדים שלי את מה שלא קיבלתי.
רוצים להחזיר את הכיף להורות ולהפסיק את המאבק?
יום כיף חוויה והכרות להורים וילדים עם המסע לילדים יערך בתקוע ב-11 לאוגוסט, מהשעה 10 בבוקר עד 5 אחר הצהרים במחיר סמלי. מספר המקומות מוגבל, אז הרשמו היום: 0505440405
